סיפור מהחיים על שכר ונימוסים

"זה שכר מצוין לתפקיד הזה."

אמרה לה המנהלת המראיינת.

היא הנהנה, חייכה בנימוס ויצאה מהחדר.

בלב היא ידעה שזה לא באמת שכר מצוין.

אבל מה תגיד עכשיו? שהיא חושבת שמגיע לה יותר? שהיא עשתה מחקר שוק?

ומה אם יחשבו שהיא חוצפנית? שאין לה מספיק ניסיון? מה אם היא תאבד את ההצעה?

אז היא לא אמרה כלום.

סיפור אמיתי, שאני שומעת בוריאציות שונות, שוב ושוב.

נשים מוכשרות, עם ניסיון ויכולות, שלא מקבלות את מה שמגיע להן, לא כי הן לא שוות – אלא כי לא לימדו אותן איך לבקש, שזה בסדר לבקש.

ואפילו יותר מזה – לפעמים הן לא מאמינות שמותר להן לבקש. לפעמים הן חושבות שכבר באו לקראתן כי נתנו להן יום אחד קצר בשבוע, או איפשרו להן לעבוד יום אחד מהבית, אז זה מספיק. אי אפשר לדרוש בנוסף גם את השכר הראוי.

אז זהו, שלא. מותר ויותר מראוי - לבקש את השכר הנכון, ההוגן, והתואם את הניסיון, הידע והכישורים שלנו.

ואפשר לעשות את זה במגוון דרכים ואופנים, ככה שנקבל את זה. אבל הכי חשוב, זה לבקש, לדרוש, לשים את הדברים על השולחן, ולא לזרום עם ההצעה פשוט כי זה מה שהניחו לפנינו.

קרה לכן, שיצאתן ככה מראיון עבודה? ומה עשיתן אחר כך? יאללה שתפו אותנו, שנלמד, ונדע, שאנחנו הנשים, דומות בהרבה מובנים, ובעיקר שיש לנו המון כוח כשאנחנו מתאחדות ביחד למען מטרה משותפת.

*** בתמונה: פרשנות של הצ'ט לאישה מתוסכלת אחרי ראיון עבודה. לא יודעת אם ככה אנחנו נראות, אבל ממחיש את הלך הרוח...